נשואה לאודי, אימא ל 4 בנות, וסבתא ל 11 נכדים ונכדות. חייה ונושמת אוויר הרים צלול, בצפון רמת הגולן, ליתר דיוק בקיבוץ עין זיוון.

 

אשתף אתכם בתהליך שהביא אותי בשנים האחרונות ליצירה בבד, יצירה שממלאה אותי בשמחה, אושר, התרגשות, סיפוק ושלמות.

אימי נתברכה בתבונת ידיים, טעם מעודן, פתיחות לעולם הסובב אותה וידעה ליצור מכל חומר גלם מוצר מושלם.

ידעה לתפור, לרקום, לסרוג, לשזור פרחים, לקלוע סלים ועסקה כל חייה במלאכת כפיים. ניסתה פעמים רבות להעביר לי ולאחיותיי מכישוריה, אך ללא הצלחה, חשנו שמדובר בעיסוק גלותי ומיועד ל"קשישות".

 

ביום הולדתי ה60, בנותיי הפתיעו אותי והזמינו סדנת סריגת סלסלות קרושה באצבעות הידיים. סדנא לקבוצה קטנה ואינטימית של בנות המשפחה וחברות קרובות, בהנחיית יוצרת יוצאת דופן. אישה מקסימה, קשובה, נעימה ובעיקר מוכשרת. משהו במפגש הזה היה כל כך חזק, פתאום השתמשתי באצבעותיי ויצרתי משהו מקסים, נהניתי כל כך מהתהליך, אושר גדול. זהו, כל השאר היסטוריה, זה מה שאני רוצה לעשות, לתפור, לסרוג, לשזור בדיוק כמו אימא.

 

מבחינתי זהו מחווה לאימא, תהליך היצירה מלווה בפלאשבקים על אימי, אופן בחירת הבדים, הדפדופים בז'ורנלים, [היום באינטרנט], קופסת הכפתורים, החוטים והסרטים, הוצאתי מהבוידם את קופסת הסיכות והחוטים שלה, סרט המידה והאצבעון, שמרתי הכל, כנראה ידעתי בתוך תוכי שאחזור לזה באחד הימים.

 

התחלתי לסרוג ולתפור צעיפים, פרחים, תיקים, בובות, חילקתי מתנות לבנותיי, חברותיי, נכדותיי, ראיתי את התגובות של הסביבה למוצרים, וזה גרם לי לחשוב למה לא, למה שלא אנסה גם למכור אותם

 

קצת על עצמי ועל התהליך

Menu